מה טוב באסון הזה?
 |
שלום חברים,
כמו כולם בימים האחרונים, גם אני הסתובבתי עם כאב לב גדול על התוצאות הנוראיות של האסון שפקד אותנו.
כואב הלב על האובדן הגדול של חיי האנשים, של הטבע, של הבתים.
קשה לתפוס את גודל הטרגדיה הזו.
|
|
קשה מאד לשמור על אופטימיות כאשר ארועים מסוג זה מתחוללים סביבנו. ואחת השאלות שניקרה בראשי ללא הרף היא שאלה שאני נוהג לשאול את עצמי בכל פעם שאני נתקל או חווה ארועים שהם פחות נעימים או תוצאות שלא להן ציפיתי. השאלה היא: "מה טוב בזה?". בדרך כלל, התשובה מגיעה מהר, ואני מצליח לראות נקודות אור בארועים שקרו, הזדמנויות חדשות, שיעורים משמעותיים שישנם שם עבורי.
אבל כאשר מדובר באבדן חיים, ונזקים כה גדולים, קשה בכלל לחשוב על ארוע שכזה במונחים של "משהו טוב שקרה".
ובעיקר קשה להסביר מדוע היה צריך לקרות ארוע כה נורא כדי שיצמח ממנו משהו טוב. והאמת היא שלא הכל אנו יכולים להסביר. האמת היא שאת מרבית הארועים שקורים בעולמנו אנו עדיין לא יכולים להסביר. וכך גם את מה שקרה בימים האחרונים. קשה גם לצפות מאנשים שחוו אבדן כה גדול, לחשוב ולחפש מה טוב בארוע שכזה.
ככל שהמשכתי לחשוב על כך, הבנתי כי אחד החסמים הגדולים שאינם מאפשרים לי לראות "מה טוב" בארוע הזה, היא איזו שהיא תפיסה שברגע שאני מגדיר "משהו טוב" אני לכאורה מפחית בעצמת האסון או שחלילה אפילו נותן לו לגיטימציה. וכמובן שזה אינו המצב, אך בכל זאת איזו שהיא התנגדות פנימית בתוכי הקשתה עלי מאד להסתכל על הארוע הזה במונחים של "משהו טוב".
אבל בכל זאת – ניסיתי.
והגעתי להבנה הבאה – לצערנו אין ביכולתנו לשנות את מה שקרה. הוא קרה. אפשר וצריך כמובן לחקור את הארוע, להפיק ממנו לקחים, לתקן, לשפר וכדומה. אבל עדיין – את הארוע ואת תוצאותיו הנוראיות איננו יכולים לשנות. מה שקרה בעבר – קרה. הדבר העיקרי שנתון לשליטתנו הוא העתיד שלנו, והעתיד שלנו נקבע עכשיו – בהווה שלנו.
וכאשר אנו מסתכלים קדימה על העתיד, שם אני כן רואה מקום לאופטימיות. ואפילו מהסיבה הפשוטה שכל אלטרנטיבה אחרת היא פחות מוצלחת.
הקדשתי מחשבה לטבע המדהים שנכחד באסון הזה, והבנתי שהטבע ידע לשקם את עצמו. הטבע הוא "אופטימי" מטבעו. הרי לפני שהיו לנו אמצעי כיבוי וטכנולוגיות שזמינות לנו היום, גם השתוללו שרפות בעולם, לא היה מי שיכבה אותן, והטבע תמיד ידע להשתקם. זה אמנם לוקח זמן, אבל בסוף העצים והצמחייה חזרו לצמוח.
לטבע אולי קל יותר להיות "אופטימי", לנו כבני אדם זה הרבה יותר מורכב וקשה, אבל אני חושב שהמאמץ הוא כדאי. מהסיבה הפשוטה, כי השיקום יהיה קל יותר. אני לא מתיימר להבין בכלל את מה שעובר על כל האנשים שאיבדו את יקיריהם, ועל האנשים שאיבדו את ביתם וכל רכושם. וזה בהחלט קל יותר לשבת בבית ולכתוב את הדברים הללו. ועדיין אני מקווה שאנשים שנפגעו בארוע הזה, ימצאו בתוכם את הכח להסתכל קדימה, כמו הטבע ולחפש כיצד הם צומחים מחדש.
ובכל זאת מה טוב כאן?
אני מלא הערכה לכל האנשים שעסקו בטיפול במשבר הזה, אנשים שעצרו את חייהם והתמסרו לטפל בארוע ולהציל חיים וטבע. מחמם את הלב לראות איך ברגעים הקשים הללו, האנשים בארץ פותחים את ביתם ואת ליבם לעזור לאחרים. את ההתגייסות הכוללת. זה יכול להראות לפעמים אולי "מובן מאליו" אבל אני ממש לא רואה זאת ככה. אפשר גם לראות נקודות אור בהתגייסות העולמית לעזרה לישראל, אז אולי לא באמת כולם "תמיד נגדנו"?
אני מקווה גם שאחרי מה שקרה, שירותי הכבאות בארץ ישודרגו, ולכן גם האסון הבא ימנע.
והמחשבה הזו העלתה אצלי הקבלה מעניינת בין מה שקרה לאופן שבו אנשים רבים חיים את חייהם.
אי אפשר שלא להבין כי התוצאות העגומות של הארוע הזה, הן ברובן פועל יוצא של הזנחה. הזנחה של שנים רבות, באופן שבו השקיעו בשרותי הכבאות בארץ. אפשר להטפל לממשלה הנוכחית, או לשר כזה או אחר והאחריות לטעמי בהחלט שוכנת במגרש שלהם, אבל ההזנחה הזו לא התחילה אצלם, היא החלה עוד הרבה לפני אצל קודמיהם.
וכעת, אחרי שקרה מה שקרה, לפתע ימצאו התקציבים, ימצאו הכוחות, וכל מה שצריך טיפול יטופל.
תמיד אחרי שריפה – מתעוררים.
וככה גם בחיים, אני רואה לפעמים אנשים שמזניחים באופן מתמיד את חייהם. הם מזניחים את המשקל, את מערכות היחסים, את התשוקה בחייהם, את ההתפתחות שלהם. עד אשר לפתע "נדלקת שריפה". קורה איזה משבר בחייהם, וזו הופכת להיות נקודת מפנה בחייהם. זה יכול להיות התקף לב, פרידה מבן או בת זוג, תאונה. משהו קורה ומעורר אותם לעשות שינוי בחייהם.
לא צריך משבר בשביל להתעורר!
אל תאפשרו להזנחה לתפוס מקום בחייכם. אל תזניחו. תוצאות ההזנחה תמיד יהיו קשות יותר.
הסתכלו על חייכם ושאלו את עצמכם בכנות – האם אני מזניח תחום מסויים בחיי? מה יהיו שם התוצאות אם לא אשנה משהו? האם אלו הן התוצאות שאני רוצה?
טפלו בחייכם – אל תזניחו!
שלכם,
ערן
|
|
תודה לך ערן על הפוסט. גם אני כמוך נוטה תמיד לחשוב מה הסיבה הטובה שדברים, נוראים ככל שיהיו, קורים. מכיוון ואני באמת מאמינה ששום דבר לא קורה ללא סיבה בונה.
גם אני כמוך התקשיתי מאד מאד למצוא את הסיבה או הסיבות הטובות לאור התוצאות .
עשית לי סדר בדברים ואני מאד מודה לך
דורית
את החסרונות והיתרונות של השרפה ידעתי.
בפוסט הזה אהבתי את החלק האחרון – ההקבלה של מסקנות השרפה לחיינו הפרטיים.
יישר כוח
יוסי
הי ערן
הפעם אהבתי את ההתייחסות הזאת של עבודת מניעה והתבוננות פנימה לגבי נושאים שונים שאולי הזנחנו, ויתרנו, שכחנו?
צריך לפעמים איזה שוט שיעיר אותנו מהשגרה לבדק בית.
תודה, זה היה חשוב
אורית
ערן שלום.
ערן לאחר שראיתי שהאסון הזה מתגבר אמרתי לאישתי ערן היה מוצא בזה את הטוב כמו שעשה באסון הכלכלי שפקד את העולם. היא שאלה אותי איזה טוב יש בזה ? ואני ללא רוח נבואה אמרתי לה: "בקרוב את תקראיאיך ניתן להוציא טוב גם מאסון כזה בבלוג של ערן", והנה הגיע הפוסט הזה שהוא כל כך יפה וכל כך נכון. ערן אמרת וציינת כאן את החיבור בין הטבע, חוקי עולם, והחיים הפרטיים של כל אדם, ועשית זאת כל כך יפה ותבורך על כך. אני שומר את הפוסט הזה שלפי דעתי צריך לקרוא אותו פעם בכמה זמן, וגם להפיץ אותו לכל אדם אשר יקר עבורנו.
המשך חג שמח ותודה.
שלום ערן,
אכן סידרת את ההבנות מארוע הטראמטי הזה,
הרע הוא רע [חבר] כי הוא הגורם לנו להיות ער.
תודה על הפוסט,
אילנה
היי ערן…
ברוב הדברים אני בהחלט מסכימה איתך..אך במסקנה המתבקשת אינני מסכימה איתך כלל וכלל!!
אני גם חשבתי כמוך בעבר..אמרתי: " זהו, אני מבינה. לא רוצה יותר אסונות כדי להבין. אבין ביפה. אבין לפני שאגיע לקצה…ועוד ועוד.."
אך הדברים לא עובדים ככה. החיובי והשלילי עובדים יחד, איך שלא נסתכל על זה.
כן צריך משבר בשביל שנתעורר!!
ככה עובד טבע האדם, כך עובד גם הטבע, שאחת לכמה שנים נשרף כליל ומתחדש ומשתקם מעצמו.
המשברים היו, והמשברים יהיו. ואת זה צריך לדעת לקבל, להפנים, ללמוד ולהמשיך הלאה.
סליחה על הבוטות. אבל- תשכחו מזה שיש למידה ללא משברים..המחשבה הזו, רק תביא להחמרת האופטמיות והלמידה במשבר הבא.
לדעת שכך בנוי העולם, הטבע זה עדיין לשמור על האופטמיות.
מה זה אופטמיות? זה להיות בת יענה? ממש לא!!
אופטמיות , בעיני, זה להסתכל על כל הדברים, גם הקשים והמכוערים( ויש שפע מהם….)לכאוב אותם, להתאבל עליהם, להבין עוד משהו, לצחוק על עצמך, לאסוף את עצמך, ולהמשיך בעשייה הלאה עם חדוות חיים. באהבה רחלה..
שלום שותפים!
אני כתבתי את זה בפייסבוק ביום חמישי בלילה , וחברים טרפו אותי, כי לא כתבתי את הדבר החשוב, למצוא משהו טוב, לא מפחית את הכאב.
אני בטוחה שהפעם לא הסתפקו באנדרטה
תודה על מ ה שיש ועל מה שביכולתנו ליצור
אורית נחתומי גורדון
ערן שלומות,
אהבתי מאוד לקרוא את השקפתך האופטימית.
כמי שאיבדה את בעלה ביום הולדתה בפיגוע טרור….
גם אני מחפשת את הטוב בכל דבר..
כמובן,כל חיינו השתנו לחלוטין…
היום חיה את חיי ממקום שהיום הוא היום האחרון של חיי
והיום הראשון של חיי…
ומה הייתי רוצה לעשות ביום זה?
להתנדב, לעזור לאחרים, לעודד,
ללמד אחרים איך לחיות את החיים ללא סבל!
ובעיקר, לדייק לעצמי!
במצבים שכאלו, כמו השריפה בכרמל-
רואים את עם ישראל במיטבו…
נרתמים ומושיטים יד לעזרה…
הבוקר קבלתי שני מיילים בקשת עזרה לילדי הפנימיה בימין אורד…
מתכוונת כמו כולם לעזור…
שנדע רק טוב.
תודה.
חיה וסרמן.
ערן,
אני כמוך תמיד מנסה למצוא את הטוב בכל דבר. אף על פי שכשאנחנו בתוך תוך הכאוס זה מאוד קשה. קשה להרים את הראש. קשה להתרכז במשהו אחר כשכואב. ולכן בדרך כלל אחרי זמן מסויים, כשתופסים מרחק מהארוע כשהכאב קצת פוחת אפשר להסתכל יותר ויותר רחב ורחוק.
ובכל אופן הדברים קורים לפעמים בהפתעה מוחלטת ומאלצים אותנו לחשוב להגיב לפעול. אני מאלה שתמיד אשאל "מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור?"
שמחתי לקרוא את הפוסט שלך.
הטבע חזק מהכל והוא נועד להצמיח רק טוב.
אורית
שלום לקוראים ולערן,
זכור את מלחמת יום כיפור, שתפסה את ישראל על כל גווניה שאננה.
אותו הדבר במקרה הנוכחי.
האש העצומה תפסה אותנו שאננים ובלתי מוכנים להגנה אישית, ולא משנה
באיזה נושא.
כאן ינבע הטוב, מהאסון.
כמו שקמנו מחוזקים ממלחמת יום כיפור, ולא שחסרו מלחמות לאחר מכן וגם נתפסנו לא מוכנים, (אולם לא כמו ביום הכיפור.) מכאן תצמח מערכת הגנה טובה יותר, ובטוחה יותר לשרפה הבאה. או למתקפת טילים שתגרום לשרפות.
אנו נלחמים על חיינו, על ארצנו מאז יציאת מצרים. כך שיש להתחזק ממחדל אחד למשנהו.
כל טוב לקוראים ולך ערן. ונקווה לשנה טובה יותר בהמשך.
אורנה
בוקר טוב
כולנו חשנו את שותפות הגורל ומחינו דמעה.
ברשותכם, המילים "יצא טוב" אוליי ראוי להחליפם במילים
כמו: חשבון נפש, מסקנות, אחריות, סדרי עיפויות.
שום טעם אין באובדן חיים במחיקת מפעל חיים של אנשים
שכל רצונם לחיות חיי משפחה לעבוד ולתת לבני משפחתם
ולחברה.
יהודה עמיחי כתב באחד משיריו: "ארבעה עמדו ליד החלון
רק אחד ראה את האש בין הקוצים…."
ההתבוננות של עירן ושל הכותבים ראלית ומוסרית.
אדם בחייו לנגד עיניו מתנפצות לעיתים פיסות של חיים,
והוא עומד עירום ועריה מול מציאות בלתי רצויה.
והשאלה היא, חברים, האם "היום שאחרי" שינה משהו בתפיסה
שלנו? האם אנחנו רואים בבוקר שאחרי את ,מציתי האש" הפוטנציאלים,
האם אנחנו מבינים טוב יותר עד היכן מגיעה האחאיות שלנו
כלפי הסובבים אותנו? "האש" לוחשת כל הזמן עלינו מוטלת המשימה
לשמור שלא תפרוץ.
אם האש מתנהגת כאש נתנהג אנו, בהיותנו בני אדם, כבני אדם.
מכאן אני מסכים עם דברי הכותבים ועם עירן שאנחנו נשאף
להיות טובים יותר לעצמנו ולאחרים.
אהבתי את הדברים ובעיקר הקריאה להישמר מהזנחה, ולחיזוק מביא טיפ מספרי: "איך להצליח בחיים":
כישלון הוא תוצאה של הזנחה,
הזנחה של העקרונות הנכונים,
הזנחה של היחס הנכון,
הזנחה של קביעת יעדים
והזנחה של פיתוח המיומנויות הנכונות.
הזנחה היא הזמנה לכישלון – זרוק את ההזמנה.
אוי לנו ואבוי לנו אם, כדבריך (להלן ציטוט), "כאשר אנו מסתכלים קדימה על העתיד, שם אני כן רואה מקום לאופטימיות. ואפילו מהסיבה הפשוטה שכל אלטרנטיבה אחרת היא פחות מוצלחת." הכשל הפך להיות חלק מתרבות המקום. תרבות ה "סמוך, יהיה בסדר" מחליפה כל שמץ של סיכוי לשינוי. העדר לקיחת אחריות של מנהיגים (אוי לנו ממניהיגים שכאלה) אשר מחליפים מעשים במילים ומנצלים את העובדה ש… עולם גוילם.
יונה
אין ספק שההקבלה של ה"שרפה" לחיינו האישיים מצויינת
אהבתי את ההקשר הזה
נכון … חייבים לטפל בחיינו לפני בוא ה"שרפה " עדיף שעה אחת קודם .
ואפשר לומר שהשרפה הגדולה על כל הצער שהביאה איתה עוד תניב צמיחה טובה ומחודשת בעם הזה וכמובן בממשלת ישראל ובמקבלי החלטות.
לערן שלום ותודה על יכולת שיתוף !
לצערי אחד המקומות היפים ביותר גם לקח חיים של טובים ונחושים לעשות טוב
הבסיס למחשבה צריך להיות המשך המשימה להמשיך בנחישות ולחפש את עשיית הטוב מתוך ענוה ודרך חיים .
היער ישקם את עצמו היו שריפות וגם לצערי יהיו (ממלחמות או רשלנות זדון )
גם דמגוגיה והון פוליטי …
אולי הפעם היעור יהיה מושכל יותר ויוקם אירגון מאחד הצלה וביטחון .
שנדע ימים טובים יותר ונוכל להגיד תודה על הקיים (ובמבט חוזר לבקש סליחה שלא התעוררנו ופעלנו יום קודם )
שלום לך ערן
ברגעי המשבר הגדול, בשעת השתוללות השריפה, ישבתי גם אני עם עצמי, וניסיתי לעשות דיאלוג עם השריפה המשתוללת – וזה מה שיצא:
אש! אש! אש!
כמה את יפה! כמה את גדולה! כמה את חזקה!
אבל למה? למה? למה לך להזיק ולשרוף ולקלקל?!
למה יצאת לך ממגבלותייך והפכת לנו את ה'מאורי אור' שבך ל'מאורי אש'?!
למה הפכת את ה'פאר' ל'אפר'?!
אז, בואי אש שלי! בואי ונתיידד שוב!
בואי אש שלי! בואי שוב להאיר ולחמם ולפאר!!!
אנא ממך אש: בזכות 'האורות של נר החנוכה' בואי תתפייסי איתנו שוב!
כי אני מאמין שאת היית רק השליח – תודיעי, אם כן, בבקשה, למי ששלח אותך כי הבנו את הרמז והתפייסנו שוב!
בס"ד
מי שמאמין בבורא עולם יודע שאין מקרה , ולכל דבר יש סיבה, ויש מי שמסובב את הסיבות,
היו ניסים בתוך כל האסון, כמו מספר של סוהרים שלא הגיעו או שוחררו, היו בתים שלא ניזוקו,
יש הרבה עזרה ותמיכה שמתגלת בעת צרה.
ברור ששום דבר טוב ממש לא יצא מהשריפה הזאת. אבל לקח ניתן ללמוד, ואפשר אולי לכנות לקח "דבר טוב". נכון שכך זה בחיים, אנו מזניחים דברים עד שהם מתפוצצים לנו בפנים. תזונה לא נכונה והזנחה גופנית לאורך זמן פוגעות בבריאות, ויום אחד הוא קורס למצב של חולי והוא כבר לא מסוגל לשקם את עצמו. הזנחה של יחסים בינאישיים, הורסת כל חלקה טובה. אי אפשר לשקם קשר שרוף.
לכן, הדבר הטוב היחיד שניתן להוציא מהאסון שאירע לנו הוא הלקח שנפיק ממנו. לפעמים רק זעזוע גורם לשינוי דפוסי התנהגות.
זו היתה סטירת לחי מצלצלת לעם ולמנהיגיו, וחובה על כולם לעצור ולעשות חשבון נפש נוקב עם עצמם. האם הם בחרו נכון בבחירות האחרונות? האם המדיניות הכלכלית-חברתית נכונה? האם אי אפשר לשנות דברים?
יש מקום לאופטימיות רק כשמבינים שיש עם, והוא עם מצויין, עליו רק ליישם את המצויינות שלו גם בתחום המוסרי-ערכי.
ערן יקר בוקר טוב .
מדהים אותי לראות כל פעם מחדש את פילוסופיית החיים שלך ,את השקפת העולם ,את האופטימיות שלך ואיך אתה מצליח שוב ושוב ושוב להסתכל למציאות עמוק לתוך העיניים ומזה להפיק ,לחשוב ,לראות משהוא חיובי .
הגישה שלך הזו היא יוצאת דופן ומיוחדת ותורמת הרבה מאד למי שקורא .
אני מסכימה עם כל מילה שכתבת .
שיהיה לך יום ניפלא
ןמלא השראה .
להצשיך לראות ולכתוב לנו את תובנותייך.
טובה אופק
בהחלט יש טוב בכל דבר, והצעות הסיוע שהוצפו באינטרנט מזכירים לנו את מי שאנחנו.
הייתי חייבת גם להוסיף לינק לתמונה שמצאתי באינטרנט זמה מה לאחר אסון השריפה הגדולה באוסטרליה בפברואר 2009:
https://englishrussia.com/index.php/2010/09/09/the-dead-forest-after-the-fire/
חדש מול ישן…
ערן שלום
אתה אומר משהו נכון חשוב ומהותי שברור לכולנו
אך ברצוני להביע משהו בכנות ואולי קצת בבוטות (סליחה מראש:) דבר שצועק ממאמר זה
לדעתי אתה מעביר מסר חשוב "טפלו בעצמכם" "אל תזניחו את חייכם" בנימה של הטפת מוסר
מעלה את העניין לרמה התיאוריטית אך לא נותן את הכלים ליישום פרקטי
ישנה התמקדות ב "מה" ולא ב"איך"
הרי שכולנו רוצים לטפל בעצמנו ולא להזניח את עצמנו אך החיים היומיומיים, העומס והלחץ של העידן בו אנו חיים מהווים כמכשול איתן העומד בפני עניין זה.
אני אשמח אם תוכל לתת לנו כלים יישומיים שיוכלו לוות לנו כעזר באי ההזנחה העצמית או אולי יותר נכון להגיד בטיפול בעצמי של כל אחד מאיתנו
תודה
רנא
המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם..
ברגע שסיימתי לקרוא את דברי ערן והתגובות, קראתי אימייל שקיבלתי אתמול.
סליחה על אורכו של המאמר אך חשיבותו רבה:
באנו חושך לגרש – מאת הרב רונן נויבירט
חג החנוכה – חג האורים, מביא לנו בדרך כלל את האור והאופטימיות בשיאו של החורף הקר והחשוך. באורח טראגי, בשנה חמה ושחונת גשמים, שנה בא החורף מסרב לבא, האש לא גרשה את החושך, כי אם הביאה עמה חושך כבד, אדמה חרוכה, ואבל לאומי. האירועים הקשים שאנו חווים ביממה האחרונה, האסון בקנה מידה שטרם ידענו כמוהו ומצב החירום הלאומי, מחייבים את כולנו להתאחד ולחבק, לחזק ולהתחזק.
כיצד עלינו להתמודד מבחינה רוחנית עם המצב הקשה? האם מותר לנו לשמוח בחג החנוכה כשהלב קרוע וחרוך?
אמרו חז"ל במסכת ברכות נד. – "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ". משמע מגמרא זו שהברכה על הטובה , לא זו בלבד שאינה מנותקת מהברכה על הרעה, אלא אף נובעת מאותו השורש – "כשם ש … ". נדמה מפשט דברי חז"ל כאילו השמחה נובעת דוקא מהעצב. הכיצד?
עצב ושמחה ביהדות כרוכים הם זה בזה. אנו זוכרים את החורבן בשבירת הכוס בשיאה של כל חתונה, אנו כורכים מצה ומרור יחדיו, ומגיעים לשיאה של השמחה בטו באב, לאחר שיאה של האבלות בתשעה באב. על תורף הדברים עומד האדמו"ר מגו"ר, בעל השפת אמת וכך כתב (שקלים, תרמ"ד): "…כתיב "שישו אותה משוש כל המתאבלים" וכתיב "נהפך לאבל מחולינו". פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה. משיגין עתה ע"י אבילות… ". ירושלים ובית המקדש, הינם מקור השמחה בעולם. בזמן שבית המקדש עמד על מכונו, היה הוא מרכז השמחה העולמי. כיום, כאשר בית המקדש איננו, דוקא ע"י האבלות מושכים אנו שמחה מבית המקדש. "שכל השמחה הוא מבית המקדש שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הי' בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בית המקדש" (שפת אמת פרשת כי תבא תרנ"ג) . יתכן וזהו מקור המנהג בשמחת הכלולות, לברך את ברכת "מזל טוב" דוקא לאחר שבירת הכוס. אין זה אקט של אבלות גרידא כי אם מעשה על העצמת השמחה ע"י ההתחברות לבית המקדש. אשר על כן רק לאחר שבירת הכוס, השמחה היא בשלמותה.
שמחה ביהדות אינה מעשה של בריחה והתנתקות. איננו שמחים על מנת להתנתק, ולו במעט, מקשיי המציאות. איננו מנסים לשכוח את הצרות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מבחינה מוסרית, בעיתות של צער ואבל. ברם, השמחה היהודית האמיתית הינה שמחה של עומק, שמחה של חיבור וזכרון. דוקא זכרון הכאב הוא המעצים את השמחה והופך אותה לשמחה מלאה – "כשם ש…כך מש…".
בדורנו, למדנו לחקוק את עומק חוויה זו בלוח השנה היהודי. בכל שנה חוגגים אנו את נס העצמאות. ברם, אין זו שמחה סתמית של פטישים ו"עבודת הבמות". אנו ניגשים לשמחה זו מתוך כובד ראש של זכרון, מתוך היום הקשה בו זוכרים אנו את חללי מערכות ישראל. זוהי חווית החירות היהודית העמוקה – היכולת לכרוך מצה ומרור יחדיו, העומק של חגיגת השמחה והחירות דוקא מתוך הרגשת האבלות והמרירות.
זאת ועוד, האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלנימוס קלמיש שפירא, מביא בספרו " אש קודש" שנכתב בגיטו ורשה את הדברים הנ"ל (פורים ת"ש) : "מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו". השמחה של חודש אדר אינה עניין של בחירה, מסביר ה"אש קודש" מתוך להבות גטו ורשה. כפי שביום הכיפורים חייבים אנו לצום ולהתפלל גם אם אין בנו החשק והכח לעשות כן, כך גם בפורים, השמחה היא חובה ולא רשות. גם אם אין כל רצון וחשק לשמוח, אנו חייבים להתגבר על ייצרנו ולהכריח את עצמנו לשמוח שהרי זוהי עבודת החודש, ממש כשם שעבודת אב היא להתאבל.
היטיב לבטא את הדברים הסופר אלי ויזל במסתו "התפילה והאדם המודרני": "הגאון מוילנא אמר כי "ושמחת בחגיך" היא המצווה הקשה ביותר בתורה. התקשיתי לרדת לסוף דעתו. רק בימי המלחמה הבינותי. אותם יהודים שבדרכם אל קץ כל התקוות הצליחו לרקוד בשמחת תורה, אותם יהודים שלמדו דפי גמרא על פה בעודם נושאים אבנים כבדות על שכמם, אותם יהודים ששרו בלחש זמירות של שבת בעודם עובדים עבודת פרך – הם שלימדו אותנו איך צריך אדם מישראל להתנהג בעת צרה. לבני דורי הייתה ההוראה "ושמחת בחגיך" מצווה שאי אפשר לקיימה – ובכל זאת קיימו אותה". זהו הציווי הקשה שלנו בחג החנוכה תשע"א בו עולה הכרמל בלהבות. לשמוח בעומק מתוך הכאב הצורב והאדמה החרוכה.
יהי רצון שיתהפכו לנו כל דמעות העצב של "הזורעים בדמעה", לדמעות של שמחה "כשתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" או אז "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". כולנו תפילה שבזכות אהבת אחים, ערבות הדדית, והתחברות של כל עם ישראל זה לזה, נזכה במהרה "את האש לגרש", ונשמע כולנו בשורות טובות, ישועות ונחמות.
בכתבי חוכמת הקבלה כתוב (פרשנות שלי) שהאדם עד שהוא לא חוטף מכות נוראיות הוא לא מתעורר ומתחיל לחשוב איפה אני לא בסדר.
מה ששולט ומנחה אותנו כבני האדם הוא כוחות הטבע.
הטבע חזק מאיתנו במליוני מונים ואין לנו כל אפשרות לפעול נגדו.
כמו שאמרת זה קשה לחשוב על דברים טובים שאמורים להתגלות לנו בעקבות אסון כזה
(עוד שאני מכיר את הקצינים הבכירים שניספו וגם כמה מחברי איבדו את בתיהם ורכושם באסון זה).
אנו כבני אדם חייבים !!!(אני מדגיש חייבים בניגוד לצריכים)
לחיות בהרמוניה עם כוחות הטבע כמו החיות בטבע ולא לפעול נגדו. (שריפות , קידוחים וכדו')
אני מקווה שכל עם ישראל יתעורר ויתחילו לפעול כולם למען כולם.
יצר התחרות והרמיסה מביא עלינו רק אסונות כמוזה.
אם נסתכל על חיינו ביומיום – עד שלא תהיה תקשורת חיובית והדדיות בין האנשים אנו נמשיך לחטוף רק מכות נוספות
אני מקווה שכולם יתעוררו ויתחילו להשתנות יחד -רק אז נדע מהם חיים טובים יותר .
יצר הרע שבאדם משתלט עלינו יותר ויותר ורק מעטים פועלים על מנת להתגבר עליו.
בס"ד
קבלתי תגובה בפייס בוק לאסון אנחנו מתחברים לכל מילה הכל אמת,
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=481279392350&set=a.305816947350.152237.660822350
שלום ערן,
אסון השרפה הוא חמורת הדבר היחיד הטוב שבו, זה
שיכול היה להיות יותר גרוע ויותר מחריד ממה שהיה.
טוב שיצאנו מזה בצורה כזאת ולא יותר גרוע.עדיף לראות
תמיד את חצי הכוס המלאה.
האסון הזה הוא מכה קשה,נקוהשזה יהיה תמריץ גדול להתעורר להתארגן ולהיות ערוכים למניעת אסונות ושרפות כאלו בכל
קנה מידה שהוא.
האמת מה שאני חוויתי זה את הרוחב לב של האנשים , החום , האהבה , הרצון לתת , לתמוך ולטפל כמה שרק אפשר .
יש הרבה מה להגיד על הישראלים אבל הכי נכון הוא שיש להם לב ענק
אוהבת קרן
אני שמח על התגובות של כולם, תודה רבה לכם!
רחלה – אני לא חושב שיש ביננו חוסר הסכמה, להיפך. אני בהחלט מסכים שאנשים רבים מחכים למשבר כדי שיעורר אותם, אך זו בדיוק הנקודה שאני מעלה כאן – חבל… חבל להגיע למשבר בשביל להתעורר. תארי איך היה נראה המצב אם היו מטפלים בשרותי הכבאות לפני שנים ולא רק עכשיו – סביר להניח שהתוצאות היו נראות אחרת לגמרי. יש מחיר כבד להזנחה!
חיה – מרגש מאד לקרוא את מה שכתבת. דוגמה מאלפת בעיני לכוונת הדברים שכתבתי. מוקיר אותך על כך שהעלית אותם כאן! תודה!
רנא – תודה על הדברים. לגבי ה"איך" יש כאן עולם ומלואו. בשביל אחד ה"איך" יכול להתחיל ולהתעמל, בשביל האחר להזמין את אשתו למסעדה בערב, ובשביל השלישי זה פשוט לפנות את אחר הצהריים כדי לבלות עם ילדיו. ה"איך" הוא הרבה יותר פשוט ממה שאנו חושבים לרוב. פעולות קטנות עושות הבדל עצום. מטרת הדברים שכתבתי כאן היא קודם כל לעורר את הרצון לשינוי אצל האדם – ללא הרצון הזה, שום "איך" לא יעזור.
תודה לכולם, ואשמח לתגובות נוספות!
ערן
נכון ערן!
כמעצבת פנים אני מתחברת מאוד למה שכתבת מהכוון של הזנחה בבית, אשר בדרך כלל מביאה לידי ביטוי הזנחה גם בתחומים אחרים בחיינו. הפגיעה הברוטאלית הזו בבתיהם של האנשים מאוד כואבת.וגורמת לי לשאול כל הזמן- מה אנחנו צריכים ללמוד מזה… ונראה לי שאתה מצאת את התשובה.
שנזכה רק לימים טובים.
תמר אלה גרינברג מעצבת פנים
ערן שלום
קיבלת תגובות מעניינות ומגוונות לנושא המרכזי מאז יום חמישי האחרון.
כאשר אני חושב על אותם האנשים שעברו את החויה הזאת אני רוצה להציע להם את הערוץ הרוחני כדרך התמודדות עם האובדן. נדמה שאפילו בתוך משפחה אחת נמצא תגובות שונות של עיכול הדברים.
אני יכול לחשוב על שאלה שאני אשאל בעוד חמש שנים מהיום את אותם יקרים והיא : איזה תמונה בנית לעצמך ביום שהחלטת להמשיך קדימה בחייך ?
ערן תודה רבה על הכתיבה שלך
אני מבקש לאחל לכולם כתיבה בימים טובים יותר.
עופר יוליוס
היי ערן ושאר מגיבים,
צריך לזכור שאנחנו כבני אדם בעלי יכולת ראיה מוגבלת, לא מסוגלים להבין את כל התמונה.לעיתים התמונה קצת יותר ברורה בראיה לאחור, כאשר אנחנו רואים את השתלשלות העניינים. בינתיים, אני מאמינה שאכן יש תוכנית ליקום, ואין מקריות, ודברים קורים בדיוק כפי שהם צריכים לקרות (כמו שביירון קייטי אומרת). הנאמר לעיל לא פוטר אותנו כיחידים וכחברה מהחובה לבדוק מה קרה, להסיק מסקנות וליישם אותם!
חג אורים שמח, אנט אשר
"What's GOOD in this DISASTER?"———
This sentence is very WRONG , because : the words DISASTER and the word GOOD cannot be in the same sentence– Be positive and believe in all that you have written there if it makes you stronger, but don't use a disaster like that as a link /relation for any philosophy of yours!!
היי ערן , קראתי חלק מהתגובות שנכתבו בתגובה לדברייך , ואני חושבת שאין רע בעולם ,ולכן אין ספק שיש מה ללמוד .לכל דבר יש סיבה .
המקרה של השריפה קשה מנשוא וכגודל עוצמת הכאב אך עוצמת הלמידה . השיעור הכואב מאד הוא של כל המדינה בכלל ושל כל אחד בפרט , לכל אחד מאיתנו דרגות שונות ולכן כל אחד יקח עימו שיעור שונה.
כאישה אופטימית המנסה לראות מעבר למקרה , זאת ששואלת איזה שיעור צריך ללמוד ? נמצאת אני בכאב שחודר אליי מהמחשבה על הכאב ושהם חוו , וכן אני חושבת שרגע לפני שאנו מחפשים את השיעור הטוב , נתייחד עם הכאב עם המתים ,נבין מי היו הקורבנות שהיוו שליחות עבור כל עם ישראל .
תודה,גם אני מכנסה כעת לכבות "שריפות "שנובעות מהזנחה,
שריפה אחת בקרוב תיכבה אני מקווה לעד.
ולשניה אני יודעת שיימצא הפתרון-כואב אבל טיפולי(לא בריאות,תודה לאל)
ומכאן אמי צופה לפריצת הדרך שלי שהוזנחה קשות לטובת "האזור המוגן".
אכו ערן, אין חדש תחת השמש וטוב שאתה מזכיר זאת.
מה שאתה מציג כדרך אפשרית לפרשנות של המציאות הוא חלק ממאגר האסטרטגיות שצברה האנושות בנסיונותיה לגלות איך מתמודדים עם כל מצב שאינו מתרחש לפי התסריט שנכתב/הוכתב במוחנו. איזה מחשבה חלופית צריכה להיבנות במוחנו נוכח חסימת דרכנו.
ב"קדיש" הנאמר ליד הקבר אומר היהודי "בעלמא די ברא כרעותי" כלומר הוא מברך את בורא העולם על חוקיו שהם לפי רצון הבורא ולא לפי משאלות לבנו-שלנו וכמובן מכך: ה"סרטים" שאנו מחברים לגבי איך צריכה המציאות להתנהל לא קשורה בהכרח לחוקיות המפעילה אותה… האדם החילוני יאמר "חוקי הטבע" והדתי יפסוק "כוח עליון" ומבחינתי אין הבדל. יש מציאות וחוקיה שרירים וקיימים מקדמת דנא. האדם שאינו רוצה לגרום לעצמו נזקים פיזיולוגיים ונפשיים בלתי הפיכים דרך יצירת רגשות לא נעימים הנובעים ממחשבות ייאוש, חייב ללמוד לשלוט במערך-מחשבותיו ולנהל אותם. כל התורה הזו נלמדת במסגרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית (ענף הפסיכולוגיה החיובית). עיקרה: הרגשה לא טובה שבעקבותיה מתקיים גם תפקוד לקוי נובעת ממחשבה לא יעילה ושלילית על ההתרחשות.
הראשון כמדומני שיצר את הפופולריזציה של הרעיון הזה היה דייל קרנגי שספרו בשנות הארבעים למאה הקודמת ("אל דאגה") פרש את כל האירועים הכי קשים וכיצד ניתן להיבנות מהם. טוב שאתה חוזר ומזכיר את הדרך החלופית לתרגם אסונות. יחד עם זאת חשוב ביותר להבחין בין "התגובה הראשונית" שכוללת כאב צער ואבל וכמיהה למושא האובדן לבין התגובה המישנית שבה ניתן לשלוט (היא באה לאחר זמן מה) שבה ניתן להביט על האירוע כמצמיח שינוי חיובי ולא כמכת גורל המנציחה נחיתות וקורבניות.
מצטרפת לתחושת הכאב של כולם. אין לי מילים כדי להביע את צערי על הכל לכן אעדיף להגיב למאמר עצמו.
גם אני תמיד עושה את זה, כשקורים ארועים טרגיים בחברה שלנו אני תמיד שואלת את עצמי איפה זה משתקף בחיים שלי. אז דבר ראשון שעלה בדעתי זה להתבונן על התפרצות האש. כמה אנחנו מסתובבים עם "בטן מלאה" , נהיים חולים מתיסרים ביסורי שאול עד שיום אחד מתפוצצים בלי שום פרופורציה לארוע עצמו. מה שבפנים הוא שבחוץ ולהיפך.
האש היא אחד מיסודות הטבע ומכיוון שאנחנו חלק מהטבע סביר להניח שגם אנחנו מכילים את יסוד האש. אך הדבר החשוב הוא מידת האיזון. לשמור על דרך האמצע. ברגע שהכבאים הודיעו שאבדו את השליטה על השרפה ידענו שאנו מתקרבים לאסון. מתי אנחנו מאבדים את השליטה על האש שלנו? האם אנו מודעים או יותר נכון באמת רואים את עצמנו נכוחה? בהיבט החיובי יסוד האש היא אנרגיה יוצרת . [קדרות, מנפחי הזכוכית ועוד ועוד]
אחד השיעורים מבחינתי זה להיות במודעות לעצמנו ולשים לב ללהבות הקטנות שבוערות בתוכנו , לטפל בהן בעודן באיבן כדי שלא יהפכו ללהבות גדולות ולא נוכל להשתלט עליהן.
האם אנחנו כעם שומרים על איזון של האנרגיה הזו.? כמו שזה נראה אנחנו רחוקים מאד משם ואין צורך לפרט , כל אחד מאתנו מכיר את התמונה הכללית. ושאלת המליון דולר: האם אנחנו באים בענווה כשאנו באים אל הטבע, כמה אהבה יש בליבנו לאדמה המצמיחה לנו כל פעם מחדש מרבדי פרחים אינסופיים, עצים מלבלבים, האם ענווה מפעמת בתוכינו או גאווה , יהירות ושהכל מובן מאליו.?
האם אנחנו אוהבים שמתיחסים אלינו כמובן מאליו, כנראה שגם הטבע לא.
מדי פעם הוא מראה לנו את צדו האפל.
משתתפת בצערן של המשפחות השכולות.
כתבת לגבי החיים האישיים – "לא צריך משבר בשביל להתעורר!"
בחיים האישיים, צריך לזכור את המשפט הזה, ולחיות אותו. ככה שכאשר מקבלים "רמזים" שמשהו זוקק תיקון, יש לבחון את הדבר הזה ברצינות רבה, ובאמת לא לחכות עד ל"משבר"…
שמחה
צודק בכל מילה! אני שותף לגישתך האופטימית. יניב.
כל כך נכון…
לא צריך משבר כדי להתעורר!
אני מודה לך באופן מיוחד בעיקר על ההקבלה המעשית לחיינו היומיומיים.
אנו מתוכנתים בצורה שכאשר קורה משהו אנחנו מחפשים אשמים, שוקעים בתסכול, וכועסים על כל אחד שנקרה בדרכינו…
"תכנות עצבית" מחדש, זה בדיוק מה שהמאמר שלך עושה.
כדאי להביא עוד מאמרים עם המסר הספציפי הזה. אני מאמין שגם אחרים מרגישים שסגנון החשיבה הזאת צריך להתפתח אצלם יותר.
תודה רבה והמשיכו בהצלחה