האדם עושה תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה

היו לי מלא תוכניות לשבוע הזה: פגישות עם לקוחות, הרצאות, התחלה של מיזם חדש, כמה פגישות עם חברים, קידום הריטריט הקרוב, מלא…

אבל בראשון אחר הצהריים מצאתי את עצמי בחדר המיון.

כאב בטן לא שגרתי ושונה שהתחיל בשבת, נמשך בלי הפסקה ובראשון הרופאה שלחה אותי למיון שיבדקו. בלילה אחרי בדיקת CT כבר אושפזתי במחלקה הכירורגית בהמתנה לניתוח אפנדיציט שקרה למחרת.

בשלישי בבוקר כבר הייתי בחזרה בבית.

קצר וקולע.                                                                                  

זה קצת מלעבור מנסיעה ב-100 קמ"ש לעצירה כמעט מוחלטת.

לשנות את כל הסטייט אוף מיינד, של מה שחשוב עכשיו ומה פחות, וגם לבחון עם עצמי את הגבולות שלי. מה אני דורש מעצמי במצב הזה, עד כמה אני מאפשר לעצמי (או שלא) להתמסר למה שקורה, להניח לדברים המתוכננים ולא לנסות לכפות על עצמי משהו רק כי הוא ביומן. גם אם אני מרגיש כבר יותר טוב.

תרגול מעניין וחשוב עבורי. לפעמים מצליח בו יותר ולפעמים פחות.

מה שבטוח, זו היתה עוד תזכורת חשובה עבורי עד כמה החיים שלנו שברירים, ארעיים, ובעיקר – לא ודאיים.

עד כמה הנסיון שלנו לקבע דברים, לכפות וודאות על עצמנו ועל העולם, הוא נסיון עקר ולפעמים פתטי.

כי באמת אין לנו יותר מדי שליטה על מה שקורה. לכל היותר אנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו כלפי מה שקורה.

ויצא לי גם לחשוב לא מעט על החלק הזה שהוציאו ממני שלשום, התוספתן.

באנגלית הוא נקרא Appendix, קרי – נספח.

איבר שכולנו נולדים איתו בגוף, אבל הדעות חלוקות אם יש לו באמת איזה תפקיד מיוחד בגוף שלנו והאם הוא משמש אותנו היום למשהו (חלק מהסברות אומרות ששימש את הגרסה המאד קדומה שלנו).

באופן דומה, יש לנו כל מיני "תוספות" או נספחים בחיים שלנו שאנו ממשיכים לסחוב איתנו. יכול להיות שהיה להם תפקיד בעבר שלנו, אבל היום הם כבר לא משרתים אותנו יותר.

אלו יכולים להיות רגשות מסויימים (אשמה, חרטה, דאגה, ביקורת עצמית, קורבנות, שיפוטיות וכו'), אלו יכולים להיות מערכות יחסים שכבר אינן מטיבות לנו, תפיסות שהחזקנו בעבר על מי שאנחנו או על איך שהדברים "אמורים" או "צריכים" להיות. ועוד ועוד.

הנספחים האלו אולי שירתו אותנו בעבר, אבל לא עוד.

ולא פעם, כשהם עדיין נשארים מחוברים אלינו, בדיוק כמו התוספתן, הם יכולים לפתח סוג של "דלקת". בהתחלה זה כואב, אבל אם זה לא מטופל, זה יכול להתפוצץ ולהרעיל אותנו מבפנים.

אז צריך לעשות בעצמנו את "הניתוח" ולהוציא אותם בזהירות מהחיים שלנו. לפני שיתפוצצו בפנים.

זה לא קל תמיד לשחרר משהו שהוא לכאורה חלק מאיתנו. שתמיד היה שם. שלא פעם, אנו מגדירים את עצמנו על פיו ובעזרתו.

כי לשחרר אותו ולהסיר אותו מהחיים שלנו, זה לפעמים גורם לאבד את הזהות שלנו.

כי מי אני בלי ה"קורבנות" שלי? או מי אני בלי האנשים המסוימים האלו בסביבה שלי שכל כך התרגלתי להגדיר את עצמי על פיהם?

זה לא תמיד פשוט להתבונן על זה, ובטח לא פשוט לעשות את זה.

אז לפעמים זה נכפה עלינו בצורה חיצונית, על ידי משבר או אתגר כזה או אחר.

ואז אין לנו ברירה ואנו הולכים "לניתוח" הסרה ומוציאים אותו מהגוף או מהחיים שלנו.

מראשון אני מסתובב עם זה, חוקר עם עצמי ממה אני נפרד כעת, איזה נספח בחיים שלי השתחרר כעת ביחד עם התוספתן שהוציאו לי… יש לי כמה כיוונים, סקרן לגלות מה עוד יתגלה לי.