אי של וודאות

ככל שאי הוודאות התגברה, כך גם גדל הפחד. וכששני אלו תופסים יותר ויותר משקל במחשבות וברגשות של האנשים, האנשים הופכים להיות פחות ופחות מודעים, יותר ניתנים להשפעה חיצונית של אחרים, של התקשורת ובעיקר – הפחד הופך להיות המנוע שלהם.

מנוע של פחד הוא מנוע שמאד מוגבל ביכולות שלו. הוא מסוגל להניע אותנו בהצלחה להשגת המטרה הבסיסית ביותר: ההישרדות שלנו. אבל הוא לא מסוגל להביא אותנו ליותר מכך.

למנוע של פחד אין את האנרגיה ואת היכולות להניע אותנו למטרות של שגשוג, של צמיחה, של התפתחות או של יצירה. לדברים הללו אנו צריכים מקור הנעה אחר, הפחד פשוט לא יקח אותנו לשם.

המטרה העיקרית של אנשים שמונעים מהפחד הזה, היא לחזור למצב של וודאות. שם הם מאמינים שהם יירגעו ושהפחד יעלם.

מרבית האנשים אינם רגילים להתמודד עם חוסר וודאות, ובטח שלא עם חוסר וודאות במינון גבוה, כמו שאנו חווים אותו בימים הללו.

אבל אם נהיה רגע באמת כנים עם עצמנו ועם המציאות בכלל (לא רק בתקופת משבר), הרי שתכל'ס אין לנו באמת וודאות בשום דבר. יש לנו אולי תחושת וודאות, אבל שום דבר הוא לא באמת וודאי.

אנו חושבים שיש לנו ודאות, אך אם נהיה כנים עם עצמנו, נוכל לבחון שאין שום דבר באמת בחיים שלנו שהוא וודאי.

למעט דבר אחד – המוות. במוקדם או במאוחר – כולנו נמות. זה הדבר היחיד שוודאי.

לפני קצת יותר משנה, ביום בהיר אחד, ללא שום הודעה מוקדמת, אובחן אצלי גידול סרטני. לא היו לכך שום סימנים מקדימים, הרגשתי מצוין, בדיקות הדם שלי היות תקינות לחלוטין. לא היה שום דבר שהעיד או רמז שזה משהו שיכול לקרות.

ובכל זאת, זה קרה.

אין לנו באמת וודאות לגבי שום דבר שיקרה מחר. וככל שנקדים להבין, להפנים ולפתח בתוכנו את המסוגלות להתמודד עם זה – כך ייטב לנו, ולכל הסובבים אותנו.

זה טבעי ומאד אנושי, כאשר אנו פוגשים במשבר, ליפול למקום של הפחד, החרדה וההישרדות. אני לא אשקר, גם כשהתגלתה אצלי המחלה, הימים הראשונים היו מלאים בהם. בעיקר פחדתי מאי הוודאות: איזה טיפולים אצטרך לעבור, מה תהיה ההשפעה שלהם על איכות החיים שלי, על היכולות שלי ועל העתיד שלי.

אבל לאחר ההלם הראשוני, מצאתי בתוכי את הכוחות (ועם העזרה המדהימה שקיבלתי מויקי אשתי ומהסביבה שלי) לצאת מהמצב ההישרדותי ולהסתכל קדימה. זה מה שאפשר לי להחלים ולהבריא בתוך זמן קצר יחסית, ולהמשיך הלאה עם חיי.

וזה מה שנדרש מאיתנו גם היום. ובכל משבר גדול. להרים את הראש אל מעבר לפחד ולפאניקה ולהסתכל קדימה אל העתיד.

כאשר אנו עושים את זה, אנו מפעילים בתוכנו מנוע חדש. זה כבר לא מנוע של פחד. זהו מנוע של תקווה.

אז איך מחזירים את הוודאות לחיים שלנו
אז קודם כל, כמו שהסברתי קודם, אין באמת וודאות, ולכן לא באמת אפשר להחזיר את מה שלא קיים.

מה שכן אנחנו יכולים לעשות הוא לאמן את שריר ההכלה של חוסר הוודאות.
כלומר, לאמן עוד ועוד את השריר (אני לגמרי מתייחס לכך כאל שריר, כי ניתן לאמן ולחזק אותו כל הזמן) של יכולת ההכלה שלנו של חוסר וודאות. ככל שיכולת ההכלה שלנו תגדל, כך נוכל להתמודד טוב יותר עם עוד ועוד מקרים של חוסר וודאות שאנו פוגשים ועוד נפגוש לאורך חיינו.

יש רק דרך אחת שאני מכיר לאמן את השריר הזה, והיא פשוט להתנסות בו. רוב האנשים מנסים להימנע מתחושת אי-הוודאות הזו ולכן במרבית המקרים אינם מיומנים בכך מספיק. זה לא נעים ולא נוח להיות במקום הזה, אבל אם תאפשרו לעצמכם את השהייה באזור הזה של חוסר הוודאות, בלי להתנגד לו ובלי לברוח ממנו, תתחילו להתיידד איתו. כך ההכלה שלנו מתרחבת.

אם יש משהו חשוב, שיעור מרכזי, שמגפת הקורונה והמשבר העולמי שבא איתה, בא להעביר לנו, לדעתי הוא שהעולם הופך ליותר ויותר לא וודאי. שמקרים כאלו הולכים לפגוש אותנו עוד ועוד. לא רק מגיפות, אלא בכלל, מלחמות, משברים כלכליים, מגיפות, פיטורים וכן הלאה.

אף אחד לא באמת חסין מהם יותר, והתדירות שלהם רק הולכת ועולה.
אני לא אומר זאת כדי להפחיד, אלא להיפך, כדי להסביר שהיום, יותר מתמיד, אנו חייבים לאמן את השריר הזה. וחייבים לחזק את יכולת ההכלה שלנו של חוסר וודאות ואת מהירות ההתאוששות שלנו במצבים של חוסר ודאות.

אנו חייבים ללמוד לקצר את הזמן שבו, בעקבות משבר כלשהו, אנו נופלים למקום ההישרדותי, שבו אנו פועלים עם מנוע הפחד, לזמן שבו אנו פועלים עם מנוע התקווה.

ככל שנקצר את הזמן הזה, המשמעות היא שאימנו את שריר אי הוודאות שלנו, והגדלנו את יכולת ההכלה שלנו.

כדאי להבין, שאימון שריר אי הוודאות הוא כבר ממזמן אינו עניין של מותרות. זהו עניין של הכרח, אפילו הכרח קיומי אם תרצו. משהו, שכל אחד מאיתנו, חייב לפתח בתוכו ולחזק אותו. כי המשמעות של שריר אי וודאות חלש או שאינו קיים, היא שנגזר עלינו לחיות בפחד ובפאניקה. במצב השרדותי תמידי.

אני לא חושב שיש מישהו שרוצה את זה עבור החיים שלו, או של האנשים היקרים לו.

נכון?

אז יאללה… תתחילו להתאמן